קצת על יום השואה, על החיים ועל החופש.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אני מנסה להתייחס בעיקר לגבורה.
אבא קובנר, מנהיג מרד גטו וילנה בקריאה (הקרוז) שקרא אל מול יהודי הגטו:

"היטלר חושב להשמיד את כל יהודי אירופה. יהודי ליטא נעמדו בתור הראשונים.
אל נלך כצאן לטבח!
אמנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות! אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים.
נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה."

המשפט שחשוב באמת בקרוז הזה הוא "טוב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים".
אין דבר נכון יותר מהמשפט הזה, ברגע שנפנים אותו כולנו יכול נוכל לכל אויבנו בכל החזיתות.
כי כאשר האויב מקדש את המוות והחורבן ולנו הדבר הקדוש ביותר הוא החיים אנחנו נפסיד לו בסופו של יום.

אי אפשר לקדש אך ורק את החיים ולהתייחס אליהם כדבר החשוב ביותר. כי כמו שכתבתי- מול אויב שמקדש מוות נפסיד בסוף.

אז מה עושים?
כאומה אנחנו צריכים להפנים שיש גם דברים חשובים יותר מהחיים עצמם. לחלק יכולה להיות חשובה הארץ, לחלק המרקם המיוחד של החברה הישראלית. מבחינתי הכי חשוב שנהיה חופשיים כאן. חופש צריך להיות קדוש יותר מהחיים עצמם. עדיף למות במלחמה על החופש והעצמאות של העם היהודי מאשר לחיות חיים שלמים בחסד מרצחים.

אז מה למדנו?
אם יש לקח חשוב מאוד שאפשר ללמוד מהשואה הוא שעם שנלחם אך ורק על החיים סופו לאבד אותם. עצוב אבל נכון.
עם שנלחם על החופש שלו, על הזכות לקיים את אורך חייו הייחודי כמו שהוא מאמין, אם ינצח- יחיה חיי חירות.

ואיך זה קשור לימינו אנו?
יש לנו נטיה כעם, גם בימים אלו, להפוך את החיים עצמם לדבר הקדוש ביותר. אבל צריך עוד משהו וזה לא מספיק. אנחנו צריכים לקדש את החופש לחיות כיהודים כאן בארץ יותר מאשר את החיים עצמם.