לידת בית...הסיפור האמיתי

התכוננתי לא מעט ללידה הזו. קראתי ספרות, סטטיסטיקות ומחקרים, עדויות וסיפורים, התייעצתי וחקרתי את הסיכונים, למדתי את כל התרחישים והסממנים ומה הם מבשרים. אפילו למדתי לבדוק את עצמי ואיך לפעול אם אני לגמרי לבדי.

כתבתי חזון מפורט והקפתי את עצמי רק בחיובי.

עברתי מסע וכברת דרך ארוכה וסיימתי אותה בתחושת סיפוק והישג עצומים:

מעשה שהיה כך היה...

#זכותיללדת
#חופשיהללדת
#יוםלידותהבית_בישראל
סיפור לידת הבית של עופרי לכבוד יום לידות הבית בישראל שצויין היום🙂

הכל מתחיל או ממשיך מההיריון של גד שהסתיים בניתוח קיסרי שעד היום אני לא בטוחה שהיה באמת נחוץ.
היה זה היריון ראשון, למדתי אליו במרץ כל מה שיכולתי...אבל את הידע החיוני האמיתי הסתירו ממני כפי שזה קורה כמעט לכל יולדת לראשונה...היה ברור לי לפחות שלידה צריכה להתרחש בתנוחה מאונכת, שאני רוצה לידה טבעית, בלי אפידורל פיטוצין ומיני חומרים ומכשירים...רציתי...אז מה...יש ירידות דופק אמרו חייב לנתח עכשיו, את מבוהלת מרגישה שהשמיים נפלו וחותמת על הסכמה לניתוח. זה מה שקיבלת.
בחדר קר, עם אנשים זרים, אפידורל לגב, מלמולים וקרקושים ואף אדם שקרוב אליך מספיק שיחזיק לך יד, שינחם, שישא מעט מהפחד שלא תתעוררי, שהילד יצא שלם ובריא...בדד.

האשפוז שאחרי גם כלל כמה התקפי לב בפוטנציה ותחושת 'לאחר המלחמה' והספיק לי, הבנתי כבר אז...הספיק לי לכל החיים בית חולים.

ההיריון של עופרי מתגלה קצת אחרי חופשה עם גד וההורים בורנה. באולטראסאונד ראשון יש נקודת אור קטנטנה מנצנצת לסירוגין ואיתה נובטת בי ההחלטה שהפעם זה יהיה אחרת בכל מחיר.

ההבנה שמשרד הבריאות לא מאפשר לשכמותי ללדת כפי שאני רוצה וחולמת מקוממת אותי, אני משתפת קהילות יולדות ברחבי הרשת בחלומי, מוזמנת אל אחת מהן שמראה לי עד כמה זה אכן אפשרי. מרגע זה ואילך, אני לומדת הכל, בולעת ידע כאילו היה לי קרש הצלה. רוכשת ציוד, מתייעצת מכינה, רועי מסתייג אבל אני נחושה - לא אהיה לבד הפעם, לא איעלם לגד.

ערב יום שלישי 13.03.18 נוסעים לאשדוד לקנות טרמפולינה יד שנייה. בדרך ברכב, מרגישה כאבים לא ברורים אבל נסבלים. אין לי מושג מה זה צירים- לא הגעתי לזה פעם קודמת.
נפגשים עם המוכרת בצומת קטנה עם חנות לידה. אני צריכה שירותים ומבקשת ממנה לעלות לביתה והיא מציינת שפגשה אותנו על הדרך לחברה אבל שאשאל בחנות אם אפשר. נכנסת כאובה המוכר שואל אם הכל בסדר ונראה עליו שנלחץ...אמרתי שאני רק מבקשת להשתמש בשירותים כי כואב לי...כמובן הוא מזדרז להראות לי את הכיוון. יוצאת אחרי כמה דקות, כל בני משפחתו עומדים בחוץ ונושמים לרווחה שאני בסדר. אומרת תודה ומאחלים לידה קלה ונסענו חזרה הביתה.
בדרך מעדכנת את הדולה והמיילד שלי שיש קצת כאבים...המיילד בהופעה אבל מבקשת שאעדכן אם מתפתח משהו מעבר. 'כנראה מתחיל משהו' שניהם מסמסים לי. הדולה שולחת לי שם של אפליקציה לתזמון צירים.

הגענו הביתה, גד כבר נרדם, מתקפלים לשינה. הלילה עובר רגוע למעט כמה קימות לשירותים אבל זה לא חדש בחודש 9. גד עם דלקת ריאות מיום שני, והיה איתי בבית, ביקשתי מרועי שיקח את יום רביעי חופש מחלה כדי שאלך לעבודה. העדיף שאשאר ושיקח בחמישי.

מתעוררים בבוקר, גם אני מרגישה שמתפתחת לי דלקת ריאות...ובמקביל כאבים חזקים ומעגליים אבל לא לסירוגין ואני אומרת לרועי שיתכן שזו התחלה של צירים ושאולי עדיף שיודיע בעבודה שהוא נשאר.
החלטתי לנטר את הדופק עם המוניטור שקניתי. דופק תקין ויציב על 152 בערך...ובכל זאת מה אני יודעת...לא עברתי לידה...

החלטנו לנסוע למרפאה שלי שיתנו לי משהו לדלקת הריאות, אצלי הן בהרבה מקרים סמויות ורק הרופאה שלי יודעת לזהות. מגיעים והיא איננה. חולה. הרופא שמקבל אותי פוסק שזה וירוס (מפתיע נכון?) ובלאו הכי אומר שלא יתן כלום עכשיו כי אני ממש קרובה ללידה.
אחר כך מחליטים ללכת למרפאת בריאות האשה, אני מרגישה כאבים ובטוחה כבר שאלו צירים, הרופא שם בודק אותי, אומר שאין פתיחה, מוניטור במשך שעה כי הדופק רגוע. אין צירים הם אומרים. תחזרי הביתה.

אם כבר שנינו בחופש, אז נלך לטפל בענייני סגירת חשבון ישן בבנק. מגיעים, המתנה מעצבנת. במקביל אני בטלפון רבה עם פקידים. מפעם לפעם העצבים מביאים כאב חד בו אני מושיטה לרועי את הנייד. עדיין לא מבינה שאלו אכן צירים...הרי אמרו לי שאין צירים.

מסיימים סוף סוף את ההתברברויות ונוסעים הביתה. מחליטים לנוח קצת. לגד לוקח זמן להירדם אבל בסוף לקראת 4 הוא ישן. אני כבר 4 פעמים בשירותים. יש כאבים שלא משתמעים לשני פנים. רועי מחליט שזה זמן טוב לצבוע את הקירות בסלון, ושואל אותי לגבי הצבע. מתוך כאב אני עונה לו 'רציני שאתה שואל אותי על צבע לקיר כשאני בצירים???'

ככלל לא רציתי הרבה אנשים איתי בלידה שבעיניי היא מעמד משפחתי ואינטימי. אפילו הכנתי את עצמי בין שאר התרחישים האפשריים ללידה עצמאית לכל מקרה שלא יהיה. התלבטתי אם לשתף את אמי בלידה מחשש שנוכחותה תלחיץ אותי, אבל לאחר שסיכמנו את הדברים באחת השיחות לפני אני מחייגת אליה ואומרת לה להגיע.
במקביל אני מנהלת תכתובות עם המיילד והדולה בוואטסאפ. לאחר שאני שולחת לדולה הודעה קולית כי אני כבר לא מצליחה להקליד והרווחים בין הצירים תכופים מדי כדי לכתוב היא שואלת אם הצירים ארוכים ואני עונה שאין לי מושג מה נחשב ארוך ושולחת לה צילומי מסך של האפליקציה.
יצאתי לסלון, עוד ציר חזק ואני על השטיח בתנוחת תינוק ישן אוחזת בשיערות הצמריריות בחוזקה לאחר שצילמתי לה תמונה של רועי צובע את הקיר.

'צירים של 1.5-2 דקות הם צירים ארוכים' היא כותבת 'אני יוצאת אליך'...

היא מגיעה קצת אחרי 5. רועי בדיוק מסיים את הצביעה ופותח לה את הדלת לאחר שעיסה את גבי מעט בציר האחרון. היא מזרזת אותו לקפל את הציוד ולהוציא את הבריכה שניפחנו מבעוד מועד לצורך מילוי.
אני מרגישה צורך להתפנות ומבקשת שיעזרו לי ללכת לשירותים...הדולה מבינה שאני כבר מתקדמת אבל עדיין לא אומרת כלום...רק משגיחה עליי מעבר לדלת...כשאני מתייאשת אני יוצאת שוב החוצה.
בינתיים היא מחברת לי טנס ורועי מביא לי את כדור הפיזיו להישען עליו בזמן שהבריכה מתמלאת.

ברגע שהבריכה מלאה מספיק אני מבקשת מיד להיכנס, הצירים שעד כה היו כל 2-3 דק' למשך 2 דק' והתישו אותי לפתע נעלמים לחלוטין במגע עם המים ואני מצליחה לנוח 10 דק' תמימות!

בינתיים שניהם מעדכנים את המיילד שהתעכב בלידה אחרת וציין שהוא בדרך ויקח לו כשעתיים להגיע.

הצירים נהיים תכופים אפילו יותר לאחר המנוחה הארוכה במונחים של לידה...חזקים יותר...כשהתכוננתי ללידה למדתי שעמ"נ לעזור לאגן להיפתח כדאי גם לשחרר את הכאב בקריאות עם פה פתוח כדי לשחרר את השרירים ואני עושה זאת בין סינון האוויר באריכות מבין השיניים בכל ציר...

ככה הזמן עובר עד שאני חשה דחף ללחוץ...
גד בתזמון די מושלם מתעורר משינה ורועי מביא אותו לסלון. עשיתי איתו המון הכנה שכשהתינוקת תרצה לצאת יכול להיות שלאמא יכאב והיא תבכה או תצעק...מתוך כך הוא ניגש אליי ושואל בעדינות 'אמא כואב לך?' כשאני משיבה בחיוב הוא ממשיך 'את רוצה שאני אבדוק אותך?' אז עניתי שאני רוצה חיבוק ונשיקה, הוא מתמסר ואני מרגישה את האהבה מציפה אותי. הוא מלטף את שיערי הרטוב והוא ורועי יושבים מולי מחוץ לבריכה מלטפים ומרטיבים את גבי במים חמימים.

אחר כך הוא מבקש ממתק או מעדן אז רועי מציע שאמא שלי שתיקח אותו למכולת הקרובה לקנות.
כשהם נכנסים שוב בדלת אני כבר בתנוחת כריעה עמוקה מאד, נתמכת בדולה שעומדת מעליי מחוץ לבריכה כשגופי מעט נוטה לאחור בצירים וביניהם משתדלת לשנות מעט את המנח כדי לשחרר מהלחץ על המפרקים והברכיים.
אמא שלי מדברת עם הדולה ומספרת לה שאין לה ספק שאצליח כי אני נצר למשפחה של וולדניות...

לפתע אני חשה צריבה חזקה, ומבינה ממה שקראתי ולמדתי שהראש בהכתרה!
אני מודיעה לדולה ששורף לי והיא מבקשת מרועי להתקשר למיילד לברר את מיקומו. בינתיים אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת יותר, וקוראת 'הצילו' מבקשת להתפנות ומתחננת לעוברית שלי שתצא כבר כי אני לא יכולה יותר. הדולה מזכירה לי שזה הסוף, שככה זה מרגיש ושאני עושה את זה! בדרך שלי!

המיילד עונה והם שמים אותו על רמקול, איזבל מודיעה לו שאני כבר מרגישה את הצריבה ואני בלידה פעילה ומתקדמת מאד. הוא אומר 'מצויין' שהוא מגיע תוך 20 דק' ומבקש שיבדקו אם צוואר הרחם רך או שמרגישים משהו קשה. הדולה אומרת שאין בסמכותה לבדוק זאת והוא מבקש שיאמרו לי לבדוק את עצמי. אני שומעת את ההנחייה ומושיטה יד לגשש אחר מצבי. 'קשה' אני פוסקת.

'יופי' הוא עונה לדולה שמעדכנת אותו ומסביר שאני צריכה להחליט אם אני רוצה להזמין אמבולנס או להמשיך בלידה עד שיגיע תוך שהוא מציין שמעתה זה יכול לקחת 5 דק' או שעה לכל היותר.

הוא לא מספיק לנתק ובציר אחד מחליקה אל ידי התינוקת המושלמת שלי...אל תוך המים החמימים ובאינסטינקט שאפילו לא חשבתי עליו אני מושה אותה מהמים בתנועה מהירה ומניחה אותה על חזי כשאני נשענת על דופן הבריכה. השעה קצת אחרי 8 וחצי בערב. 3 שעות מהצירים המשמעותיים הראשונים היא יצאה לאוויר העולם.

היא מצידה מתחילה לבכות מיד ועם דמעות! מה שמותיר את כולנו קצת המומים😏 אני מלטפת, מנשקת ומרגיעה אותה...מדברת אליה שתשמע את קולי...
רועי אומר לי כל הכבוד, גד מתרגש. 'אמא זו אחות שלי! אני רוצה לנשק אותה ולחבק אותה' הוא אומר ואני נמסה לי במים מותשת מהמאמץ ומסופקת עד אין קץ.

המיילד מורה לכסות את התינוקת ולהוציא אותנו מהמים לנגב ולשמור על חומינו. הדולה ורועי עוזרים לי לצאת מהמים תוך שאני אוחזת בתינוקת וחבל הטבור עוד מחובר. רועי מביא את המזרן מחדר השינה הנוסף פורס יריעת ניילון וסדין ומביא כרית. אני נשכבת בחלוק מגבת ומצמידה את הקטנטונת אל גופי. היא מחפשת לינוק ומתחברת מיד ויונקת במרץ.
קר לי ואני מבקשת שיביא שמיכה. מכסים את שתינו ואנחנו נחות מהמסע המאתגר הזה עד שהמיילד דופק בדלת.

לאחר התמקמות הוא מבקש לבדוק אותי ואומר שהשיליה כבר ממש בפתח ומוציא אותה, הכל נראה תקין. חבל הטבור כבר הלבין והוא מבקש ממני להניק בישיבה תוך שהוא תוחם קטע ממנו בשתי צבטות פלסטיק ומנתק. אחר כך הוא בודק שהרחם מתכווץ כיאה ואומר שקצת דיממתי ויש קרע קטנטן מאד כנראה משום שיצאה בציר אחד. במקביל אמרתי לרועי שיחזיק אותה עור לעור.

הקטנה מתנמנמת והמיילד מציע שיעזרו לי להתקלח ואומר שאנסה להטיל שתן עם המים הזורמים.
כשאני יוצאת הוא מציע לתפור את הקרע ואני מאשרת. בינתיים אמא שלי מלבישה בינתיים את התינוקת בבגדים שהכנתי לה.

במקביל רועי הזמין את אמו להגיע והיא יושבת עם גד. הזמנו פיצות לאכול. אמא שלי מגישה לי את התינוקת כשאני יוצאת ואני מתיישבת עם גד ואיתה על הספה מכוסה בשמיכה ומחבקת את שניהם.
אנחנו מקבלים הדרכה מהמיילד, הדולה נשארת עוד שעה קלה. רועי דואג לעריסה מחברה שלי שמגיעה גם לברך. ולאחר שכולם התרגשו ושמחו ואכלו קצת אנו מתארגנים לשינה.

מחר יום חדש ומציאות קצת שונה. לידת מתנה😍