רועדות לי הידיים
כשטוב לי אני לא כותבת
גם כשממש רע לי אני לא כותבת
אני כותבת כשאני במקום עצוב ורך
ידעתי שזה לא הפתרון כשקמתי. זכרתי את הריחוף, הריקוד המשוחרר שבאמת קיים מה שהדגדוג החמים הבטיח.
אני זוכרת שבאמת אהבתי, שהכל היה טוב, אבל גם אז ידעתי שמשהו לא בסדר. חסר. אבל היה לי כלכך נעים עם עצמי.
ומסתבר שכתבתי שיר
מאז התיכון לא כתבתי שיר
כתבתי עוד כמה דברים. חשפתי את עצמי יותר מדי. לא רק בפני זרים. גאה ומתביישת. יודעת מה מפעיל את הנפשות האומללות סביבי שבהן אני מזלזלת ותלויה